שמי רבקי וינר. עבדתי בתור רתמיקאית 28 שנים, ונפגשתי לפני שנים עם ילדה שלא מדברת ולא שותפה בכל הנעשה בכיתה. ילדה קפואה אין תנועתיות עם הגוף, בלי מבע, בלי חיות.
בקריאת השמות היא כמובן לא היתה מסוגלת להרים אצבע. (בהפסקות היא היתה עומדת קפואה ומתבוננת בילדות שמשחקות ונהנות.)
עשיתי את כל הטעויות שרק ניתן לעשות מחוסר ידע. הרגשתי חסרת אונים מולה, כל מה שניסיתי עם כל שנות הניסיון שלי, לא עזר! לדבר איתה, להתייחס בנעימות, להבטיח פרסים, להחמיא לה, לעודד אותה.
אמא שלה היתה כאובה מאוד מאוד, ושיתפה שהילדה נפלה בין הכיסאות. הילדה, מסוג הילדות השקטות, הלא מפריעות, הלא מבקשות, הלא מביעות כל צורך בסיסי. כך שאין צורך בפתרון מיידי ודחוף!!!!!!!!!
ילדה עם ADHD, חייבים לעזור – היא מפריעה למהלך השיעור, מפריעה לבנות הכיתה, עושה בלאגנים......הצורך בפתרון בוער ודחוף.
הילדה שלי שקטה, לא מפריעה למהלך של הריכוז, לא רבה, אז פשוט לא התייחסו אליה, לא חיפשו איך לעזור לה.
הכאב של האמא עמוק וצורב וממש נגע בי.
הבנות בכיתה "דאגו לה" ועדכנו את המורות על מצבה - צעקו "היא לא מדברת"....
גם למשפט הזה לא ידעתי איך לענות כדי לא לקבע את התבנית של "הילדה הלא מדברת"! הרגשתי מאוד מתוסכלת.
הלכתי לחקור וללמוד את הנושא. מה עושים במקרים כאלו? איך עוזרים? ונתקלתי בהמון חוסר ידע. אך גיליתי מה באמת עובד ומה לא. בה' זכיתי באמת לעזור לה ולעוד ילדים.
לא אשכח את הטלפון שקבלתי מהאמא – יש מצבים בחיים שאת זוכרת בדיוק איפה עמדת? איפה היית כששמעת בשורה..? אז ככה, הייתי בקניות באקיא כשראיתי את המספר על הצג של אמא שלה. והאמא כולה מרוגשת לעדכן שהילדה התחילה לדבר עם חברה בבית הספר. הילדה הראשונה שזכיתי לעזור.
וואו איזה סיפוק מילא אותי. לראות את הילדה משחקת עם חברות, ידים על הכתפיים של החברה, שמחה, מאושרת ומשוחררת.